סיפור השראה למותג – גולרי

Gollery – expand yourself

 

סיפור על תמונה

אבא שלי רוצה לאסוף לי את השיער, מתוח לאחור, כמו רקדנית. אבל הוא לא יודע איך. כל ניסיון מכאיב לי. לא הולך לו ואני נושכת את שפתיי מכאב משיכת שיער, לא אומרת מילה. אבא לא מוותר, הוא מבקש מסבתא, ספרית במקצועה, ללמד אותו. היא שולחת לו פרצוף עקום ואומרת: ״בשביל מה? גם ככה אתה חוזר מאוחר, מתי תעשה את זה בדיוק?״. ״דווקא בימים שיש לה ריקוד אני מארגן ולוקח אותה ואני רוצה לדעת! תלמדי אותי או לא?״, הוא עונה לה בתקיפות, כזו שלא ממש משאירה ברירה אלא להסכים. סבתא מלמדת אותו איך להיעזר בסיכות אם לא מצליח לו להדק. בסוף יוצא לו מושלם. 

 

פעמיים בשבוע, שני ורביעי, אבי אוסף את שיערי לתסרוקת רקדנית. בזמן שנותר לנו לפני היציאה מהבית הוא מעשן סיגריה במקום קבוע, קרוב לחלון הגדול שבסלון. אני שונאת את הריח ואוהבת את העשן. אבא יודע לסלסל את העשן כך שיגיע גבוה, עד התקרה. אבא מעשן ומתבונן בתמונה שתלויה בסלון, של אישה עירומה שחופנת אל השד תינוק. דקות ארוכות הוא ככה, בוהה בה ואז בבת אחת קם, לוקח את המפתחות ודוחף לכיס חולצתו, ״בואי, נלך לרקוד״, הוא אומר לי. 

 

בשיעור ריקוד אני מתנועעת עם כל הילדות, מנסה להדביק את הקצב ומתקשה, בגלל תמונה של אשה עירומה חופנת לתוכה תינוק. מה יש לו מהתמונה הזו? שנאתי אותה ממש. התביישתי שעירום תלוי בבית שלי ופחדתי שחברות שבאות אליי יתחילו לשים לב לזה ולצחוק עליי. 

 

בלילות אבא מתקשה לישון. מתוך שינה אני מריחה את הסיגריות שלו, שומעת אותו מכחכך בגרונו. לפעמים דלת הכניסה לבית נטרקת וכעבור זמן מה, אולי שעתיים, נפתחת. אני מתלבטת אם לקום אליו או לא, האם ירצה בחברתי? הרי בערבים, בשמונה בדיוק, הוא מגרש אותי לחדר, ״הגיע הזמן לישון ואם את לא עייפה – תהיי בחדר! זהו, נגמר היום״, הוא אומר לי בשקט, עיניו מצומצמות מעייפות. 

אני לא קמה, מתהפכת לעבר הקיר ונרדמת מייד.

 

בדרך לריקוד אני מפחדת לנסוע איתו, הוא עייף והנהיגה שלו מוזרה. אז אנחנו מדברים. 

אני מדובבת אותו לדבר איתי. 

״איך היה לך היום?״

״בסדר, כרגיל״

״אתה אוהב את העבודה שלך?״

שתיקה.

״אולי תיכנס לראות אותי רוקדת היום?״

״אולי״, חיוך קטן מתגלה אצלו

״אתה יודע לצייר?״

״ממש לא, מאיפה הבאת את זה?״, הוא צוחק בקול

״אם היית יודע לצייר, מה היית מצייר?״

״אותך, ברור, היפה שלי, התינוקת שלי״

״אתה חמוד אבא״

״רק אל תגדלי״

שתיקה. אני מחזיקה לו את היד ולוחצת לו על האצבעות, שלא יירדם. אני קצת כועסת עליו שהוא מייחל לי שלא אגדל, אני ממש נמוכה גם ככה. אבל אני לא אומרת לו כלום.

 

אחרי הריקוד אנחנו אוכלים פלאפל או פיצה, מה שאני בוחרת. אני אוהבת לראות אותו אוכל, תמיד נופל לו משהו על החולצה, הוא אומר ״אופס״, מעיף את מה שנתקע על הבד לכיוון הרצפה וממשיך לאכול. אני צוחקת והוא עונה לי בפה מלא: ״את לא אוכלת!״.

 

בימי שישי אבא נעלם מהבית ולא חוזר עד הערב. זה הזמן שלי ושל אמא לבד, אנחנו אוהבות לישון יחד צהריים וכשמתעוררות, אוכלות משהו, הכי אוהבות למצוץ מנגו מהקליפה שלו. לאמא יש גם קפה. לפעמים, כשגם היא מתבוננת בתמונה ומייד מסיטה מבט, אני מנצלת את ההזדמנות ואת המצב שלה:

 

״אני שונאת את התמונה הזו״, אמרתי

״שוב פעם התמונה, די, מה אכפת לך״

״מה יש לו ממנה, אני יודעת שגם את רוצה להיפטר ממנה״

״הוא אוהב אותה!״

״היא מכוערת, הצבעים כהים והאמא הזו עם התינוק, מזכיר לי שואה, והשבוע נועה והילה באו והסתכלו עליה, ראיתי, יצחקו עליי, היא גם ענקית! תופסת את כל הקיר של הסלון!״

״מי שלא מוצץ עד הסוף מנגו מהקליפה לא אוהב את החיים!״

״בואי נשבור אותה לרסיסים, נגיד שהיתה רוח, החלון היה פתוח…״.

אמא מתגלגלת מצחוק.

 

השנים חולפות ואנחנו עוזבים את הדירה הקטנה ועוברים לבית. אני כבר לא רוקדת. והתמונה נשארת. דווקא אחרות מתחלפות, הכבשים של קדישמן נוספות ועוד כל מיני תמונות נוף שאמא רוצה. והאישה עם התינוק פה.

ובלילה, כששנתו נודדת, אני עדיין מריחה את הסיגריות שלו, למרות שעכשיו מפרידה בינינו קומה שלמה, בין החדר שלי לסלון. 

 

פעם אחת אני אוזרת אומץ ויורדת בשלוש לפנות בוקר אליו. הוא יושב בסלון, מתבונן בתמונה, מסלסל את העשן עד התקרה. אני מתיישבת לידו, הוא מופתע לראותי אבל נראה לי ששמח. 

״גם אני לא מצליחה לישון״

״וולקם טו דה קלאב״ 

״אתה שומע את המחשבות שלך?״

״לא יודע…אמממ…אולי״

״אצלי זה קול של גבר, המחשבה שלי״

״אני חושב שאצלי זו אישה״

״אתה מתגעגע לאמא שלך?״

״כל הזמן״

״היא חיבקה אותך הרבה?״

״לא זוכר, אני חושב שלא״

״איך היא היתה בכלל?״

״עסוקה, עבדה הרבה, בקושי ראינו אותה, אבל בלילות היא היתה מבשלת ומשאירה לנו אוכל טעים, שיהיה לנו אחרי בית ספר״

 

וכשהוא מתבונן בציור אני שואלת:

״מה אתה הכי אוהב בו?״

״את התינוק, איך שהוא מתרפק עם הקצה של הראש בזרוע של אמא״

״לא נמאס לך ממנו אף פעם?״

״גדלת. אמרתי לך לא לגדול, נכון?״, הוא מחייך אליי, לוקח עוד שאיפה מהסיגריה.

 

אני מתקרבת אליו, מניחה את ראשי על כתפו. העיניים נעצמות לי. ובחלומי אני רואה אותו יושב סביב שולחן בית ילדותו, זה שראיתי רק בתמונות, אימו מגישה לו צלחת מלאה בכל טוב, היא מחבקת אותו ומלטפת את ראשו. הוא מתרפק עליה, משחרר הכל, עוצם את עיניו. הזמן קופא לרגע ארוך, כמו שקורה רק בתמונה.