סיפור השראה למותג – KabU

KabU – The Science of Everything

 

מה הקשר בינינו

20.2.17, ערב יום שני, 12 שעות לפני תחילת כנס קבלה לעם 2017, שיחת טלפון עם גבי

״אני מפחדת להתאכזב, אני מפחדת שהאנשים שם ירגיזו אותי ואני אשנא אותם, אני מפחדת שלא אתחבר לכלום״

״כל פעם שהרגש הזה עולה לך, תבקשי בשביל מישהו״

״מה זה אומר לבקש בשביל מישהו?״

״תפרשי את זה איך שאת רוצה, אני בטוח שזה יהיה טוב, מה שתעשי עם זה״

 

20.3.17, שני בצהריים, ראשון-לציון, הבית שלי

“אני הייתי הורג אותו במקומֶך”. אבא אומר לי את זה כשאני עם הגב אליו. אני מתרכזת ומשפשפת כתמים צהובים שנמצאים עמוק בתוך ספל הקפה הנצחי של עמי. קטע, הם נראים בדיוק באותה צורה ובאותה כמות גם על השיניים שלו. 

“אני ממש לא אתה”. הוא מתעלם מהמילים שלי. “כשאת היית קטנה ובני, הילד של ערוסי, זרק עלייך אבן, הוא הגיע לבית-חולים”. 

 

הכתמים מתעקשים לי יותר ויותר, הראש מתחיל לכאוב, גם הצוואר. 

“יופי אבא, באמת יופי!”, יוצאת לי צעקה, אני נבהלת מעצמי.

“רגע חמודה, עכשיו ברצינות. בואי נבחן את הדברים. הילדה כבר סובלת ממנו חצי שנה. היא חזרה הביתה עם שפשופים  בברכיים ובידיים כבר…כמה פעמים???״

שתיקה. אני לא עונה וגם הוא שותק. לפעמים קשה לי להבין אם הוא רציני או לא. הוא באמת מצפה ממני שאפגע בילד? למה הוא מספר לי על הילד של ערוסי? שוב כדי לנצל הזדמנות פז להפגין משהו, לא חשוב מה, העיקר להפגין. 

 

הוא ממשיך: “את יודעת מה? אני אשאל אותך רגע שאלה, איך הילדה היתה ב-10 הימים האחרונים? איך? אני אגיד לך איך. הילדה שלך חזרה לחייך, היא קמה בקלות לבית-הספר, את זה את סיפרת לי, מזנקת, ככה את תיארת לי את זה. ואת אמרת גם…”.

 

אני מרפה מהכתמים, הגב עדיין אליו. המחשבות שלי נודדות למקום אחר, אבא שלי לא נשמע לי בחדר. כשהייתי קטנה הייתי עושה את זה המון. למדתי איך להתעלם ממנו ולהתכנס בתוך עצמי. בדרך-כלל הייתי עושה את זה כשהקול שלו היה מופנה אליי, קרוב קרוב. אבל הפעם זה שונה כי הוא מצליח להיכנס. משהו בדברים שלו כן מחלחל אליי. הוא צודק כשהוא אומר שאני חייבת להגן על שירה. 

 

ניסיתי לדבר עם ההורים של הילד הזה כמה פעמים. האמת שהם הפחידו אותי. את האמא בקושי הצלחתי להבין, יש לה מבטא כבד שאני לא מזהה והיא מדברת חלש חלש. האבא, לעומתה, צועק בסים מהגרון. בפגישה האחרונה שלנו הוא נכנס איתי לפסים אישיים ממש. הוא שאל אותי למה אני לא דואגת ששירה תעשה דיאטה. מבוכה, השפלה וכעס הופיעו אצלי, תוך שניות. 

“אם תעשי לה דיאטה יפסיקו להציק לה. וגם כל הבגדים הגדולים האלה שאת מלבישה אותה, ככה בחורה צריכה להתלבש? שתחשוף קצת משהו, את מתעללת בה”. 

 

הידיים שלי נאספו לאגרוף ונכנסו עמוק לתוך כיסי המעיל. הבטתי בו במבט הכי הכי שלי וביקשתי-ציוויתי ממנו בקול שקט ואיטי שירסן את הבן שלו. “אם לא יהיה שינוי אני אדאג שישעו את אסף”. את המשפט הזה אמרתי מהר יותר, ובו-זמנית פתחתי את הדלת של הבית שלהם. יצאתי מתוך הגיהנום הזה וטרקתי את הדלת הכי חזק שיכולתי. 

 

כעבור יומיים שירה שוב חזרה חבולה ובוכה. אני מודה שביקשתי לו מוות בייסורים. שיידרס, יחטוף התקף לב בזמן משחק כדורגל, קראתי אל ילד בן 15 מאיזו עיר במרכז הארץ שזה קרה לו, שיחק, התמוטט על המגרש ומת. שעה שלמה ניסו להחיות אותו ולא הצליחו. 

ולמחרת הילדה חזרה רגועה. וגם יום אחרי זה, אותו דבר. ביום השלישי אחרי המקרה, בזמן שאכלנו יחד ארוחת צהריים, היא סיפרה לי שאסף לא הגיע לכיתה כבר כמה ימים.

יום למחרת היא כבר היתה ילדה אחרת.

  

20.3.17, שני, לילה, חדר השינה שלי

אני אוהבת לשמוע את עמי נושם בלילה. אני אפילו אוהבת להתעורר מזה. אלה השעות שבהן ורק בהן חוסר מעש מביא אותי עמוק לתוך עולם שהוא רק שלי. בחדר השני שירה ישנה. 

לפני כמה שעות היא חזרה הביתה שותקת. הסתגרה בחדר ויצאה רק לארוחת הערב. בלעה ולעסה בחוסר חשק וחזרה לחדר. עמי ניסה לדובב אותה אך לשווא. אני הייתי עם הכוס והכתמים שלי. הגב אליהם. לא רציתי לראות אותה באותם רגעים. ידעתי שאם אסתכל עליה באמת יעלו המחשבות ששתל בי אבא. הן יגיעו בדיוק כשאביט בעיניים של שירה. אני יודעת את זה. 

עכשיו אני לא יכולה לעצור את זה. הן עולות בהבזקים, המחשבות, משפטים כמו ״מהיר ואז אני אברח״,  ״אני אשלח מישהו״, ״אשרוף להם את הבית״, ״אחטוף אותו ואסמם אותו״, ״אשבור לו אצבע אצבע!״.

 

22.2.17, יום רביעי, שעת צהריים, כנס קבלה לעם 2017

מהבוקר אנחנו יחד וגם קצת לחוד. אבל ביחד. במפגש עם הרב מצאתי את עצמי איתן, 5 בנות ישובות סביב שולחן אחד. הנהנו לשלום והבטנו אחת לשנייה בעיניים. פעם ראשונה שמצאתי את עצמי מסתכלת למישהי בעיניים, מישהי שאני לא מכירה, ולא מתביישת. אני מרגישה פה טוב, אפילו משהו בנשימה שלי פתוח יותר, משוחרר. נזכרתי שאחרי ששירה נולדה רעדו לי הרגליים, האחות ניגשה אליי בחדר ההתאוששות, נגעה במצחי, נעלמה לי משדה הראייה וחזרה עם מזרק גדול. ״זה יעשה לך טוב״, היא אמרה, ותקעה אותו ברגל שלי. כעבור פחות מדקה הרגשתי איך אני נושמת חלק כזה, מעין רוגע כזה נעים. חייכתי מלא וחשבתי לעצמי: ״שלא ייגמר לעולם״. ככה הרגשתי גם עכשיו. 

 

הרב דיבר על בורא ונברא. הרצון לקבל נקרא נברא, הרצון להשפיע נקרא בורא. כדי להידמות לבורא ולהרגיש מציאות אחרת, עולם עליון, צריך לשנות את הכוונה לטובת מי אני פועל. 

כתבתי את הדברים שאמר במחברת שהבאתי איתי:

״האדם אמור לגלות את דמות הבורא שבו, ואת השיטה לעשות זאת מלמדת חכמת הקבלה. מלכתחילה אין בי שום דבר רע או טוב, אלא כל דבר שניתן לי הוא רק כדי שאתאים אותו לבורא. על כך נאמר: “כי שם ה’ נקרא עליך” (דברים כ, י). התהליך קורה כשאני מפרמט את כל התכונות שלי, על ידי האמצעים שניתנו לי בדיוק לזה, כדי להצליח להידמות לבורא במהלך חיי״.

 

ואז הוא אמר: ״דברו על זה, איך נידמים לבורא״

שתיקה. כולן חושבות על זה. ואז זה מתחיל.

״אם נהיה ערבים זה לזה ולא נחשוב על עצמנו, זה יקרה״

״אם נבטל את האגו שלנו, נרגיש את הקשרים בינינו ואת הבורא״

ואני אמרתי: ״רק לבקש בשביל אחרים, השאר כבר יקרה לבד״. אמרתי ולא האמנתי שזה מה שיצא ממני. לא הייתי מוכנה לזה. דמעתי. המשכתי לספר: ״מאז שהגעתי לכאן היום אני רק מבקשת לאחרים״. 

 

הבנות הנהנו וחייכו אליי, אחת התקרבה אליי וחיבקה אותי. התמסרתי לחיבוק שלה.

באותו יום חזרתי הביתה וחשבתי שאני אחרת עכשיו. למחרת קמתי בבוקר והמשכתי כאילו כלום. הימים חלפו, הכנס התרחק וגם אני התרחקתי מהתחושות שהיו בי. 

 

21.3.17, שלישי בבוקר, הבית שלי

בבוקר אנחנו נפרדות כרגיל בדלת. אני מנשקת ומחבקת אותה, מנסה להסתיר את הדמעה שמתפתלת מזווית העין ושורטת אותי. אני מסיעה אותה לבית-הספר וכשהיא יורדת אני מסתכלת עליה צועדת וממשיכה לבהות גם כשריק, הרבה אחרי הצלצול שקורא לכולם לכיתות. ואז אני רואה מכונית מגיעה במהירות לכיוון שלי, היא נעצרת מאחוריי, זה אסף ואבא שלו, אני נשארת, מתכופפת מעט, למה שאני אסע עכשיו? אני לא מפחדת. הם לא מבחינים בי. מהישיבה שלו במכונית נראה כאילו הוא גבה בעוד חמישה סנטימטר מאז שראיתי אותו, לפני חודש בערך. הראש שלו כלפי מטה. מושפל. אבא שלו צועק עליו, אני שומעת את הקול שלו חזק וברור. ״אתה אידיוט, לא יצא ממך כלום, אי אפשר איתך, חמור גדול!״.

״צא עכשיו החוצה!״. אסף יוצא, טורק חזק את הדלת, ״אני אראה לך מה זה ככה להרוס״, הוא יוצא אליו, אני שומעת את אנחת המכה וצעקה של ילד. 

 

הוא נוסע. נשארנו רק שנינו. אני בפנים והוא בחוץ, ליד השער. 

הוא בועט באבן גדולה ולא מפסיק. הוא מתקדם יחד איתה לכיוון השער, מגיע אליו, מסתובב וממשיך לבעוט. ככה הלוך – חזור כמה פעמים. 

ואז זה מגיע, מתוכי, בלי לחשוב, ״שיהיה לך טוב, אתה טוב, רק שיהיה לך טוב, שתמצא שקט, שיאהבו אותך. אני אוהבת אותך״. 

אני מבקשת בשבילו ובוכה. לא יכולה לעצור את עצמי. 

 

מאותו יום אני מבקשת עבור אחרים. אני רוצה להרגיש את הטוב, שיהיה טוב. אני רוצה לבקש בשביל אחרים. וכל יום אני לומדת וקוראת עוד ועוד. 

 

״מי שמנטרל את הרע – הוא גיבור.

מי שהופך את הרע לסיוע – הוא גיבור שבגיבורים.

המלאך הרע הופך לטוב ושניהם מובילים לבורא״.

 

24.5.17, רביעי בערב, הבית שלי

״אמא, כשנולדתי קיבלתי מתנה על המצח, וגם את, זה מעין חוט כזה דימיוני שמחבר בינינו. כשגדלתי, החוט הזה שלי, הקצה שלו נוגע גם בעוד אנשים, הוא כאילו מתפצל לכמה קצוות. גם את מרגישה ככה?״

״גם אני מרגישה ככה״, אני מלטפת את ראשה כשהיא שכובה במיטה, האור כבר כבוי, אני רואה אותה בבירור, את עיניה הכחולות. זוהרות, ״אנחנו קשורים זה לזה חזק, אני מאמינה שכל מחשבה שיש לנו יכולה להשפיע על אחרים. והם עלינו״

בלילה הזה נרדמנו מחובקות.