סיפור השראה למותג – קרלוסופי

Curlosophy – a way of life

 

לחיי החולמים

עוד דחייה ועוד אחת. כל השנה האחרונה היתה מלאת דחיות, אי הצלחות. כישלון גמור. כל אודישן הסתיים בחיוך של שני הצדדים ואז דממת אלחוט. קיץ לוהט, חורף מקפיא, ניו-יורק, דירה מעופשת עם עוד 3 שותפות. בוקר אחד קמתי ונשבר לי, החלטתי שאני חוזרת הביתה. עוד לפני שהזמנתי כרטיס התחלתי לארוז ואז הרגשתי מחנק כזה והייתי חייבת לצאת החוצה. בת 29 ואין לי כלום, כל החברות שלי מהבית נשואות, יש להן קריירה וההורים שלי, עכשיו לחזור ולפגוש אותם, אין לא בא לי. בא לי להיעלם פשוט לא להיות, וניו-יורק ההומה הכי מספקת את זה. בתוכה אתה יכול להיטמע לדני-דין. ואז פגשתי את אורי מהתיכון. הוא נכנס בי חזק כשירדתי במדרגות לסאב וויי, בדרך לסתם שיטוט כזה חסר מטרה. אורי למד איתי בתלמה ילין, במגמת מוזיקה. דיברנו קצת והוא הציע שנשב לקפה. הסכמתי, למה לא. למה כן. למה לא וזהו. ישבנו וסיפרתי לו הכל בשטף כזה. הוא מנגן ג׳ז באיזה מועדון, ערב ערב, מתפרנס מטיפים. לא משלמים לו כלום. מצליח לחיות איכשהו. סיפרתי לו וקצת דמעתי. שנה של בזבוז, תכף תסתיים, אולי כבר מחר וכל זה מאחוריי. והוא אמר חכי תני עוד צ׳אנס ואני עניתי שלא שדי אני לא יכולה יותר ושאני לא טובה וזהו. 50 אודישנים מוכיחים לי זאת והוא אמר שטוב שלא בא בקלות ושזה הניסיון שלי מולו ושאני חייבת להאמין בעצמי, אמרתי שאני לא הכי יפה ויש אלף טובות ממני פשוט יש וזהו. והוא אמר שמכיר אותי, האמנתי לו, הוא באמת מכיר אותי, נזכרתי פתאום שהיה מתבונן מהצד, שותק, עלו לי בראש הרבה ויז׳ואלז שלו מתבונן בי. יצאנו החוצה וטיילנו, הערב ירד והוא היה חייב ללכת למועדון לנגן, הצטרפתי אליו. המועדון היה די ריק ופתאום הוא אמר, בעברית, שהוא מקדיש למיה את השיר הבא, התחיל לנגן ולדקלם:

״דודה שלי גרה בפריז, 

היא סיפרה לי שקפצה ביום מושלג לנהר הסן,

היא סיפרה,

שהיתה עושה זאת שוב,

אם רק יזדמן לה.

היא הביטה מעלה,

לקחה שאיפה מהסיגריה,

והמשיכה:

לחיי החולמים,

לא משנה כמה מטופשים הם נראים,

לחיי הלבבות שכואבים,

לחיי הבלאגן שאנחנו עושים.

היא אמרה לי:

קצת טירוף הוא המפתח,

כך נראה צבעים חדשים,

מי יודע לאן זה יוביל אותנו?

ולכן הם זקוקים לנו.

הביאו את המורדים,

גלים של חלוקי נחל,

את הציירים, את המשוררים ואת המחזאים,

ולחיי הטפשים שחולמים,

לא משנה כמה משוגעים הם נראים,

לחיי הלבבות שנשברים,

לחיי הבלאגן שאנחנו עושים.

אני חושב שזה המקור להכל,

היא והשלג והסן.

בחיוך רחב,

היא אמרה שתעשה זאת…

שוב״.

מאותו יום השתנה בי משהו. החלטתי לשים פס על הכל. כל מחשבה קוטלגה – טורדנית או לגיטימית. נתתי מקום רק ללגיטימיות! עבדתי על זה קשה קשה, היו לי נפילות פה ושם. בגדול די הצלחתי. אני מחוברת לעצמי, זה בסדר שמגיעות מחשבות כאלה, בסדר גמור, אני נותנת להן מקום של כבוד ומניחה אותן במקום מאוד מסויים. וממשיכה הלאה, בדרך שלי. בטוחה בדרך שלי. לא מתפשרת, מעיזה, חיה את יומי כאילו הוא האחרון! אחרת מה שווה כל זה. אחד הדברים שהפסקתי לעשות הוא להחליק את השיער! לתת מקום לי בעולם הזה משמע לתת מקום לתלתלים שלי. הפסקתי להיראות שבלונה של משהו. וזה הרגיש מעולה.