סיפור השראה למותג – בורדה

Burda – express yourself

 

מגיע לך!

לפני שהגיעה נדמה שהיה ממש אפור. היא הביאה את הקשת, את השמש, מין אנרגיה פנימית כזו. יש 6 דירות בבניין, 3 במזרח ו-3 במערב. הפכנו להיות חברות, 3 בנות המערב. אחרי שנתיים של שיחות וואצפ, מפגשי קפה במסדרון, כשהילדים רוכבים על קורקינט, כי אי אפשר לצאת החוצה, יורד גשם, יעל עזבה. נשארנו גילי ואני. 

 

יעל היתה מלכת הקיטורים, היא עשתה את זה מצחיק ועכשיו נשארנו בלעדיה. השלישייה התפרקה ואני ידעתי  שזה לא יהיה כבר אותו הדבר איתה. הרגשתי שעל קשר לא נשמור. מה החזיק אותנו? חשבתי על זה ערב אחד לפני השינה. קיטורים, מפגשים עם הילדים, תחושה שחייבים חברה, חייבים משהו שקצת יחזק את תחושת המועקה הזו שמצטברת בגרון בשעות אחר הצהריים. זה לא אמיתי. ככה נרדמתי. 

 

למחרת הגיעה אלה. המובילים עלו וירדו, שמעתי אותם מבעד לדלת. כשהשתתק מעט יצאתי החוצה, בדיוק הגיע הזמן לאיסופים. המעלית נפתחה והנה היא מולי, מחזיקה מכונת תפירה בשתי ידיה. היא יצאה מהמעלית, עמדנו אחת מול השנייה. היא חייכה אליי ואמרה לי: היי, אני אלה, נעים להכיר״, היא דיברה מהר ואז כיוונה מבט לעבר הנעליים שלי, הצביעה ואמרה: ״מהממות! מאיפה גזרת את זה?״, הופתעתי מהמהירות שעניתי לה, כאילו הפנמתי והדבקתי קצב במהירות שיא, לא מתאים לי: ״מברלין, קיבלתי במתנה״.

 

אלה לבשה נעלי מגף גבוהות עם מלא שרוכים, קצת עקב, חצאית ורודה עתיקה שנראתה עליה סוף, מאיזה בד רך כזה שאני לא יודעת את שמו. קומתה זקופה, שיערה פזור חלק, היתה לה שרשרת מוזהבת עם דמויות קטנטנות שנראו לי כמו פיות. זו היתה השיחה הראשונה שלנו. על נעליים מברלין שקיבלתי במתנה. 

 

למחרת כבר הייתי אצלה, טעמתי עוגת שוקולד מושחתת וראיתי שליד מכונת התפירה מונחים כמה סוגי בדים. היא ראתה שאני מסתכלת, ״בואי, תגעי, תריחי״, עשיתי מה שהיא אומרת. לאחד הבדים היה ריח של וניל, פתאום עלה לי זיכרון כזה שאני הולכת עם אמא שלי ברחובות תל-אביב, אנחנו כבר קרובות לים, קיץ ובא משהו מקרר לפה ואמא קונה לשתינו מילקשייק וניל, ״כוס קטנה״, היא ביקשה בשבילה, ״לה תיתן גדולה״, אנחנו יושבות על ספסל מוצל ולוגמות ממשקה האלים, כך הוא הרגיש לי בגלל החום, בגלל הירוק מסביב, בפינה מיוחדת ברחוב גורדון, מטר מהמים. 

 

כמעט כל יום נפגשנו. אף פעם לא קיטרנו יחד, תמיד בשיחות איתה היה משהו מרומם, כזה שעושה חשק לחיות. גילי גם נדלקה עליה. פתאום מצאתי את עצמי ממהרת הביתה, רוצה כבר לאסוף את הילדים ולהיות איתה במסדרון, לטעום את הקפה הקולומביאני המיוחד שתמיד הוציאה לי מהמטבח שלה. 

 

ויום אחד, לפני השינה, נדמה היה לי שאני שומעת את מכונת התפירה שלה. כך נרדמתי, ברעש של מפגש בין בד למחט. למחרת בבוקר, כשפתחתי את הדלת לקחת את העיתון, חיכתה לי שקית ורודה ליד הדלת. הרמתי, פתחתי, זו היתה חצאית והיה גם מכתב: ״אפילו שה-runway שלנו הוא מסדרון ארוך בבניין, תלבשי את זה כאילו אין מחר! מגיע לך. שלך, אלה״.